פגשנו את חברינו הטייוואניים החדשים במלונם והם הלכו אותנו לכפר הקטן בשם נלוי, שם הם מלמדים. הם הסבירו כיצד הכיתה הקטנה שלהם התחילה את כל הדרך לשם. בשנת 2008 הגיע מייסד הכיתה, הופ, למיאנמר עם החלום לעזור לילדי הכפר על ידי לימודם אנגלית, וכמה סינים.
נקרא בשם, הופ הוא מורה בבית בטייוואן, אך תמיד התעניין בללמד אנגלית מעבר לים. היא הסתובבה סביב הכפרים הקטנים המקיפים את HSIPAW כאשר צפה באותה תופעה שהיינו עדים לבית הספר ליד בית הקפה של גב ‘פופקורן. כל הילדים רצו אותה מנופפת ואמרה שלום במקום Hellos. בהמשך נודע לה שלימדו אותם אנגלית בבית הספר אך רק אנגלית דקדוקית, כך שלא היה להם מושג כיצד לבטא או להכניס להקשר כל מה שלמדו.
היא ידעה שזה המקום הטוב ביותר להתחיל את הכיתה שלה, אבל אחרי כמעט שבוע של בדיקת כפרים באזור עם מתרגם שמנסה להקים משהו עם מנהיגי הכפר, היא הייתה מוכנה לוותר. מנהיגי הכפר פשוט לא הבינו מדוע “טוריט” (תייר) היה רוצה להגיע למיאנמר ולהראות אנגלית.
התקווה הייתה מוכנה לעזוב את מיאנמר ולנסות במקום אחר שנה אחרת. היא חזרה למלונתה כשראתה רועה עזים לכיוון אחד השבילים לעבר כפר שעדיין לא ביקרה בו. היא מעוניינת בטיולו הבלתי פוסק, היא עקבה אחר הרדר העזים ואחרי שהלכה זמן מה היא קיבלה החלטה לעצור ולקיים פיקניק.
לא 10 דקות אחרי שסיימה לאכול היא מוקפת על ידי ילדי הכפר שנראו להוטים ללמוד. בסופו של דבר אחת מאמהותיה ראתה את מה שקורה והביאה תקווה גיר ופיסת מתכת שחורה לכתוב עליה. וזה היה שם, בשדה, בכפר הזעיר נלוי, שם נולד בית הספר של הופ.
כשהגענו לבית “אמא ופאפא” הוצגנו כמורים. אימא ופאפא התרגשו מכך שהרבה יותר מורים שיעזרו בבית הספר, למרות שאנחנו לא מורים. בהמשך נודע לנו שאמא ופאפא הם למעשה מנהיגי הכפר, ואחרי אותו יום בשדה 3 שנים שקדמו לה, בית הספר של הופ הועבר לביתם שם הם יצרו כיתה די מיוחדת.
הילדים ישבו על ברזנט, ליד עט החזיר והפיכת העוף. התקווה עדיין כתבה על פיסת המתכת הגדולה, אך כעת הייתה לו גיר משלה שהביאה מהבית. למעשה היא תרמה הרבה לשיעור הקטן שלה, וחבריה מהבית תרמו כמו גם את המורים האחרים. לילדים כולם היו מחברות, עטים, עפרונות ומחקרים שכולם תרמו מהטייוואנים וחבריהם.
בסך הכל היו בין 15 – 35 תלמידים (המספרים השתנו מדי יום) הזדקנות בין 4 – 15, ו -7 מורים טייווניים, בתוספת שנינו. הייתה תקווה המכונה “המורה”, טינגווי, צ’ינצ’ה, פייגאן, אונג’ו, שון וג’ונטו. כשהילדים הגיעו התקווה אמרו לדארייט ואני שנלמד את הכיתה.
המום ועצבני לחלוטין שקיבלנו מול הילדים והתחלנו לעבור על כמה מהדברים שהופרה לנו אמרו לנו שלמדו. התחלנו התחלה סלעית, עם כמה שתיקות מסורבלות ארוכות וכמה לחישות משועממות שהגיעו מהכיתה, אבל בסופו של דבר פשוט נכנסנו לחריץ. הילדים אהבו את זה.
הפכנו את הלמידה למשחקים ושירים ולמרות שהופ עשתה עבודה נהדרת בכך בעבר, נראה שהילדים שמחים לראות פרצופים חדשים עוזרים לסגל ההוראה. בסוף השיעור, הופ השתלטה ואמרה לכל הילדים “להתייצב לחזור הביתה”. כל הילדים עשו קו שהוביל לשביל החוזר לשאר הכפר. התקווה גרמה לנו לעמוד בקדמת הקו ולרכוע כלפי מטה. כל ילד הגיע קדימה, אחד בכל פעם, אמר שלום ונתן לנו חיבוק ענק. זה היה מדהים.
אחרי כיתה אחת בלבד הם הסתכלו אלינו כמו המורים האמיתיים שלהם. היה כל כך הרבה כבוד בעיניהם, ויכולנו לראות שהם להוטים ללמוד יותר. היינו מחוברים. זה בדיוק מה שניסינו למצוא ועוד. סיכוי להתרחק מתיירים אבל הרבה יותר חשוב, סיכוי לעשות את ההבדל.
אנגלית היא כמו מכרה זהב של הזדמנות לילדים האלה שאחרת יישארו רק עם שדרת החקלאות שהועברה על ידי משפחותיהם. תיירות היא שירות מתגמל שרק מתחיל לפרוח במיאנמר, ועם קצת אנגלית הילדים האלה יכולים להפוך למדריכי טיולים, עובדי מלונות, מלצרים או כל עבודה אחרת העוסקת בזרים. ללמד את הילדים האלה אנגלית ברגע כה חיוני בהיסטוריה של מיאנמר הרגיש כמו לתת להם מחבת בכפר שזה עתה פגע בזהב.
באותו לילה, אחרי שהילדים הלכו הביתה, אמא ופאפא אינטיטילנו את כולנו להישאר לארוחת ערב. חברינו הטייוואניים הסבירו שהם נשארים לארוחת ערב כל לילה. אימא ופאפא, כפי שהיינו לומדים אחר כך, לא היו לוקחים “לא” לתשובה. הארוחה הייתה טעימה והעניקה לנו את ההזדמנות ליהנות ממטבח שאן סטנדרטי, חוויה שיש למבקרים במעט מבקרים במיאנמר.
צחקנו ודיברנו, ולמרות שמנהיגי הכפר לא מדברים מילה של אנגלית, דרך תנועות ידיים ומחזות דמויי מצעד, כולנו הצלחנו להעביר את הנקודות שלנו. דיברנו על טייוואן ומיאנמר. דיברנו על בעלי חיים שונים שאנו מוצאים בחדרים שלנו בבית ומאכלים שונים שאנו אוכלים. דיברנו על קנדה, נושא מעניין עבור תושבי הכפר במיאנמר, בעיקר בגלל היעדר עיתונות זרה, נותרו בעיקר בורים למדינות מעבר לים.
אחרי ארוחת הערב אמא, פאפא, וכמה מהתלמידים שחזרו אחרי ארוחת הערב שלהם, הדליקו נרות בתוך עלי עלים מגולגלים גדולים והשתמשו בהם כפנסים כשהם חוזרים לנו חזרה לכביש הראשי. דרייט ואני הלכנו בשאר הדרך למלון שלנו זמזום לחלוטין. דיברנו על כמה החוויה הייתה מדהימה וכבר תכננו את השיעור הבא.
בסופו של דבר נשארנו ב- HSIPAW במשך 8 ימים ולמדנו במשך 2-3 שעות בכל לילה. במהלך היום, חברינו החדשים הראו לנו כמה מהמראות האחרים סביב HSIPAW. טינגווי ופאפא לקחו אותנו למפל כשעה נסיעה מנלוי. המפל הזה היה מדהים לחלוטין. ההליכה להגיע לשם העבירה אותנו דרך טרסות אורז, אדמות חקלאיות ומפעל לקנה סוכר, לפנים מצוק מאסיביים שבהם המים הצלולים גבישים התפללו 100 מטרים מעל סלעים עצומים ומכוסות אזוב. הייתי היחיד ששוחה והשיטות שלי להיכנס ולצאת מהמים נראו מבדרים את פאפא ללא סוף.
יום אחר הלכנו למעיין חם בכפר שכנה ושוב הייתי היחיד ששוחה. בסופו של דבר שוחחתי עם כמה אנשים מוסלמים מכפר אחר סמוך ולמדתי קצת על איך האיסלאם מצא את דרכו למיאנמר. גולת הכותרת של כל יום כמובן הייתה בשעה 4:00, כשהשיעור הקטן שלנו החל בנלוי. התקרבנו לילדים עם כל כיתה. לימדנו אותם שירים חדשים שבדרך כלל לא יהיו ראויים לילדים, כמו “מהחלון לקיר” מאת ליל ג’ון ו”מי שמאפשר לכלבים “על ידי אנשי הבהא. פשוט היינו צריכים לשנות קצת את המילים והילדים אהבו את זה.
לפעמים, באמצע השיעור, החזירים היו מתחילים לצעוק, או שתרנגולת הייתה דרסה על הברזנט שהילדים ישבו עליו, או שהכלבים היו מתחילים לנבוח, והיינו צריכים לחכות לשתיקה יחסית כדי לחזור לפני שממשיכים את שיעור. אלה רק דברים שמורים לא יצטרכו לדאוג להם בכיתה מערבית.
הרבה יותר לימדנו את הרבה יותר נוח שהפכנו. כתבנו תוכניות שיעורים שלמות במחברת שלנו והלכנו אחריהם כדי להימנע מהשתיקות המביכות שהילדים נאלצו לסבול ביום הראשון שלנו. לקחנו את הדברים שהתקווה לימדה אותם והפכנו אותם למשחקים או לתרחישים ידניים. היא לימדה אותם כיצד להשיג דברים בשוק, אז בנינו שוק והיה לנו כסף מזויף ופירות אמיתיים כדי שיוכלו להתאמן.
הופ לימדה אותם כיצד לתת הנחיות, ולכן שמנו את השוק בסוף מסלול זיג-זג קצר כך שהכיתה תצטרך לכוון סטודנט מבולבל ועיניים דרך המבוך כדי להגיע לשוק. יום אחד קיבלנו את כולם משחת שיניים ומברשות שיניים. אימא הסבירה שמעולם לא צחפו שיניים. כולנו ירדנו לבאר ולימדנו אותם כיצד לצחצח עם המברשות החדשות ומשחת השיניים שלהם, שללא ספק הוקירו אותם.
שרנו שירים כדי לעזור להם לזכור את הצעדים ואת החניכיים שלהם דיממו מעולם שלא ניקחו כראוי אבל אני חושב שהם ימשיכו לצחצח פשוט מכיוון שמוריהם המכובדים לימדו אותם איך.
אחרי כמה ימים התחלנו ללמוד את שמם ואישיותם וחוש ההומור שלהם ועם כל יום שעבר ראינו את הנצנוץ של התקווה והכבוד בעיניהם צומחים. כל לילה בסוף השיעור הם כולם היו מתיישרים ונותנים לנו את החיבוקים וההתחדדות שלנו ובכל לילה אחרי שהם עזבו, אימא ופאפא הזמינו אותנו להישאר לארוחת ערב.
פעמיים ניסינו להיות נהדר על ידי דחיית ההצעה שלהם, בציפייה שהיא צריכה להיות הוצאה אדירה כדי להאכיל 10 מורים, אבל אמא ופאפא יתעקשו בחסד שנשאר, עד כדי כך שהתברר כי הדחה אותם ייחשב לגס רוח. הבאנו להם מתנות של אורז וירקות כדי להביע את הכרת התודה שלנו, אבל המתנה שהם נהנו מהם, ללא ספק, היו התמונות שפיתחנו מקנדה ומנו שלנו לימדו את הכיתה.
הם אהבו לראות את עצמם בזוג תמונות ואמא הקפידה להציג את כל האמא האחרתES כאשר הם נוגעים לאסוף את ילדיהם אחרי השיעור. לילה אחד, אחרי הארוחה, הצגנו להם כמה סיכות קנדה מוזהבות שסבלנו בשנה האחרונה, וחיכינו שמישהו מיוחד ייתן להם. עיניהם נדלקו ולמרות שהם לא זהב אמיתי, נראה שאמא ופאפא מוקירים אותם הרבה יותר מכל סיכת זהב. העובדה שהם הגיעו כל כך רחוק והגיעו מחברים חדשים, הפכה אותם למועילים מאוד.
המקום הזה הפך לבית וחברינו הטייוואניים, אמא, פאפא והילדים הרגישו כמו משפחה, גם אחרי זמן כה קצר. ביום האחרון שלנו הסברנו לילדים שנעזוב והאכזבה שלהם הייתה ברורה. התקווה עזרה לנו לקבץ אותם לצילום וצילמנו את התמונה הטובה ביותר עם הכיתה שלנו.
אחרי התצלום נתנו לאמא ופאפה כרטיס ואחת הבנות הגדולות מהכיתה קראו אותו בקול. בתוכו היו לנו את כל רגשותינו לשאן כדי שיוכלו להבין. מחשבות בדרך כלל לא הצלחנו לתקשר איתן. הסברנו כמה אסירי תודה לפגשנו אותם וכמה הערכנו והערצנו את נדיבותם יוצאת הדופן.
אמרנו שיום אחד נשמח לחזור ושאנחנו תמיד נזכור את המשפחה החדשה שלנו ואת האוכל הטעים שהתעניינו בו בשולחן שלהם. בזה, אמא התחילה לבכות ואז כמה מהבנות מהכיתה שלנו בכו ולפני שהיא ידעה את זה, דרייט מצאה את עצמה מנחמת את אמא ואת הבנות עם חיבוקים ומילים שאמא ולא הבנות יכלו להבין, אבל זה לא משנה , הם ידעו מה נאמר.
היה קשה מאוד להיפרד מהכיתה בפעם האחרונה, לא היה קו אמיתי לחיבוקים ולהיוחד, רק חיבוק קבוצתי ענק שהמשיך במשך כרבע שעה, כל ילד שאומר שלום על 10 זמנים וחוזרים להרבה יותר חיבוקים. באותו לילה אמרנו לאמא שלא נישאר לארוחת ערב והיא קיבלה בעצב. במקום זאת הלכנו לארוחת ערב בהסיפאו עם חברינו הטייוואניים. דיברנו על 8 הימים האחרונים וכמה זה הצביע לנו והתענגנו על אוכל סיני טעים במסעדה האהובה של הופ.
אחרי הארוחה הייתה עוד נפרד עצוב כשאנחנו נפרדים מפרידה מכמה מהחביבים, הרבה אנשים נדיבים שפגשנו אי פעם במסעותינו. העבודה ש -7 האנשים האלה השיגו אינה פחות מפנומנלית. הם תרמו את זמנם במשך חודש בשנה במשך 3 שנים ברציפות ולימדו את ילדי נלוי קצת אנגלית שימושית מאוד.
נלוי יהיה הכפר היחיד סביב HSIPAW בו הילדים יוכלו לברך את התיירים כראוי עם “שלום” במקום “להתראות.” שבעת האנשים האלה תרמו כסף ובנו באר בנלוי וחילקו כמויות רבות של ביגוד וציוד לבתי ספר. הם הקימו משפחה בפאתי התרבות במיאנמר ולא רק הזמינו אותנו פנימה, אלא אפשרו לנו להראות את הכיתה במשך שבוע שלם. זו בהחלט אחת מחוויות הנסיעות הטובות ביותר שהיו לנו אי פעם ולעולם לא נשכח את אמא, פאפא, תקווה או שאר המורים ותמיד יהיה לנו מקום בליבנו לילדים הקטנים בכפר נלוי. אני מקווה שיום אחד נוכל לחזור ולהרים איפה שהפסקנו.
זה אמת לנו פעם אחת הרבה יותר שיש כל כך הרבה הרבה יותר לנסוע ואז לראות מראות או לשכב על חופים. אנו ננסה למצוא הזדמנויות כאלה שוב, שם יש לנו סיכוי להחזיר ולעשות את ההבדל. תודה- אתה מקווה שהכירו אותנו למשפחתכם ונותנים לנו להיות חלק מזה. ותודה לכולם בכפר נלוי, שהראו לנו כמה מרוצים ונתן לאנשים יכולים להיות, אפילו במקום שבו יש כל כך הרבה מה לתת. ניקח איתנו את הזיכרון הזה לאן שנלך ולעולם לא נשכח את Hsipaw.
הכפר להתראות – חלק 1
מדריך תרמילאים תקציבי למיאנמר
מידע על ערי מיאנמר: שינה, אוכלים ומסתובבים
איך להשיג ויזת מיאנמר ב B